<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף כג.</h2>
ובשם רש"י ז"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה, והכה האחד את חבירו, לאחר זמן בא ואמר לו, אני מקבל עלי כל רצוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, שאל ידידי לומר אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה, שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים למי נושא עון למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מחילה מפיו או לאיו. השיב, שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה היא, דהכי תנן, מנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, ואם איתא שהוא מבטל מצוה הוה לו למיתני הוא עובר בלאו, שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה אלא מיהו אכזרי הוא כדמפרש תנא. ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים, פותחין מן הכתוב בחרטה, אומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר הוא, אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר הרי זה מותר, ומדקתני פותחין לו, מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה היא זו למה לי למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן, אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך
לא ראה וזה היה עבור אמנון אחיו שהרג ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום ומדאשתיק קרא ולא אומר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעלייתא הוא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות והלה נכנס, ויאמר לו, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי שמים ומחילה קיימת. ומנא לן דבעי י', דאמר רב חסדא צריך לפייסו בג' שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר, ישור על אנשים, ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואמר רב יוסף יוליך עשרה בני אדם ומעמידן וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך, דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלים שכרם מזה, וילפינן מהא דאגלויי דעתא הכא מלתא היא, וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה.
<h2>דף עד.</h2>
הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל דברים האסורים עם המותרים, ועוד, אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי זה חייב לזונה ולא חיילא שבועה או יש כאן דין כולל. השיב ר' אביגדור, וודאי למאן דאית ליה איסור כולל, דחייל נמי תשמיש אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמניה לאפקועי שעבודא דנהי דמיחל שבועה נמי בדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים, אבל אם אמר הנאת תשמישך אסור עלי דאז אסר חפצא עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר הנאת תשמישי אסור עליך אינו כלום, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחבירו דלאיו כלום הוא. וגם הנשבע שלא ליהנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא, אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ואע"ג דקיימא לן כרב הונא, יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, אלמא מזוני לא דאורייתא נינהו אלא תקנתא דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק חזקת הבתים, שארה דכתב רחמנא לאיו מזונות הם, אלא כדדריש ר' אליעזר בן יעקב בפרק נערה שנתפתתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה,
וכיון שאינו משועבד לה מן התורה הוה לן למימר דתחול שבועה אמזוני, הא ליתא, דכל דממונא הפקר בית דין הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו להיות משועבד למזונותיה וכשעבודא דאורייתא דמי, דילפינן לה מקראי, בפרק השולח לגבי פרוזבול.
<h2>דף פז.</h2>
ובשם רש"י ז"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה, והכה האחד את חבירו, לאחר זמן בא ואמר לו, אני מקבל עלי כל רצוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, שאל ידידי לומר אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה, שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים למי נושא עון למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מחילה מפיו או לאיו. השיב, שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה היא, דהכי תנן, מנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, ואם איתא שהוא מבטל מצוה הוה לו למיתני הוא עובר בלאו, שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה אלא מיהו אכזרי הוא כדמפרש תנא. ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים, פותחין מן הכתוב בחרטה, אומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר הוא, אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר הרי זה מותר, ומדקתני פותחין לו, מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה היא זו למה לי למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן, אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה עבור אמנון אחיו שהרג ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום ומדאשתיק קרא ולא אומר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעלייתא הוא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות והלה נכנס, ויאמר לו, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי שמים ומחילה קיימת. ומנא לן דבעי י', דאמר רב חסדא צריך לפייסו בג' שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר, ישור על אנשים, ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואמר רב יוסף יוליך עשרה בני אדם ומעמידן וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך, דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלים שכרם מזה, וילפינן מהא דאגלויי דעתא הכא מלתא היא, וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה.
